טיפול דיאליזה הוא טיפול שניתן לחולים הסובלים מכשל חמור בתפקוד כליותיהם. הטיפול הוא בעצם מכונה (או מערכת צינורות) שמבצעת את תפקידן של הכליות- ניקוי מחזור הדם מפסולת, מלחים ונוזלים מיותרים, תוך שמירה על רמת מלחים רצוייה בגוף, ולחץ דם תקין. טיפולי דיאליזה ניתנים לחולים אשר תפקוד כליותיהם יורד מתחת ל-15% מהתפקוד הנורמאלי הרצוי. ללא הטיפול, האדם ימות בעקבות ריבוי פסולת וחוסר איזון של מלחים בגוף.
הטיפול מתקיים באופן קבוע, על בסיס יומיומי או 3 פעמים בשבוע (תלוי בסוג הדיאליזה המותאמת לחולה). בדרך כלל, כאשר חולה מגיע למצב שכליותיו קרסו, הוא יהיה תלוי בטיפול הדיאליזה למשך כל ימי חייו.
הפתרון האלטרנטיבי היחיד, שמאפשר חזרה לחיים שגרתיים ללא תלות בדיאליזה, הוא השתלה של כליות חדשות. בעקרון, טיפולי הדיאליזה מאפשרים לאדם לחיות כאילו כליותיו עובדות (מלבד השעות המוקדשות לטיפולים), אך בפועל חולים רבים מוצאים את מותם מסיבוכים, ממחלות נלוות, או בגלל שלא ניתן להמשיך את טיפולי הדיאליזה מסיבות שונות. מחקר שנערך לאחרונה גילה סמן אשר יכול לבדוק את רמת הסיכון של חולה הכליות טרם טיפול הדיאליזה.
טיפולי דיאליזה – מספרים
• בארץ מקבלים טיפולי דיאליזה כ-20 אזרחים מכל 100,000, כאשר הנתונים עולים בהדרגה משנה לשנה (נתון זה מתייחס לשנת 2007).
• 23% ממטופלי הדיאליזה בארץ הם ערבים (לעומת שיעורם באוכלוסייה העומד על 19% בלבד). גם העלייה במספר המטופלים במהלך השנים גדולה יותר במגזר הערבי ביחס למגזר היהודי.
הבדלים בתמותה בין קבוצות רוב למיעוטים
מחקרים שנערכו בארצות הברית ובישראל, בשיתוף של משרד הבריאות, אוניברסיטת UCLA, בית חולים מאיר ואוניברסיטת תל אביב, מצאו שאחוזי התמותה בקרב חולי דיאליזה השייכים למיעוטים אתניים (ערבים בישראל, אפרו- אמריקאיים והיספניים בארצות הברית), נמוכים יותר בהשוואה לאוכלוסיית הרב (יהודים בישראל, לבנים-נוצרים בארצות הברית).
בארץ, כאשר נבדקו אחוזי התמותה לאחר טיפול של שנה בדיאליזה, נמצא כי בעוד ש-21% מהמטופלים היהודים נפטרו, רק 15% מהמטופלים הערבים נפטרו. לאחר חמש שנים, נפטרו 65% מהמטופלים היהודים בהשוואה ל-52% בלבד בקרב המטופלים מהמגזר הערבי. לאחר עשר שנות טיפול, שרדו 11% מהמטופלים היהודים לעומת שיעור כפול של 22% בקרב הערבים. הממצאים היו דומים גם במחקרים דומים שהשוו בין אפרו-אמריקאים והיספאנים לבין לבנים בארה"ב.
יש לציין, שהנתונים הללו משמעותיים עוד יותר, אם לוקחים בחשבון שתחולת החיים הממוצעת בקרב המיעוטים שצויינו, נמוכה יותר מאשר תוחלת החיים של קבוצות הרב. בארץ למשל, תוחלת החיים במגזר הערבי נמוכה בכ-3-4 שנים ביחס לתוחלת החיים במגזר היהודי.
הגורמים לעלייה בתוחלת החיים בקרב חולי דיאליזה מקבוצות מיעוט
קיימת חשיבות רבה להבנת הממצאים הנ"ל, משום שהבנתם יכולה לשמש מפתח לשיפור הטיפול בחולי דיאליזה והארכת תוחלת חייהם.
1. גישות רוחניות: מחקרים בארצות הברית מצאו שאפרו-אמריקאים המטופלים בדיאליזה נוטים לאמץ, בנוסף לטיפול הקונבנציונאלי, גם גישות טיפוליות רוחניות, הרבה יותר מאשר מטופלים לבנים. יתכן שההקלה הרוחנית-נפשית שמעניקים טיפולים אלה היא בעלת משמעות בהארכת תוחלת החיים.
2. הרגלי תזונה: נמצא הבדל בין אוכלוסיות הרב לאוכולוסיות המיעוטים ביחס למחוייבותם של החולים באימוץ הרגלי התזונה והדיאטות המיוחדות אליהם מונחים חולי הדיאליזה. באופן פרדוקסלי, דווקא בני המיעוטים נוטים להקפיד פחות על משטר הדיאטה הקפדני המומלץ. יתכן שדווקא הצריכה המוגברת באופן יחסי של חלבונים מועילה להשרדותם, ותורמת להוראות הדיאטנית הנפרולוגית.
3. השמנה: שוב, באופן פרדוקסלי, חולי דיאליזה שמנים נוטים לחיות זמן רב יותר מחולים רזים. בקרב המיעוטים (בעיקר בארה"ב), השמנה ומחלות הקשורות אליה (כמו סכרת) נפוצים יותר. מצד אחד, מביא נתון זה לריבוי חולי דיאליזה בקרבם, ומצד שני, יתכן שההשמנה מהווה יתרון כאשר מדובר בתוחלת חיים.
מקור: Seminars in Dialysis, משרד הבריאות