אלצהיימר היא אחת המחלות היותר חמורות ואכזריות שאפשר לחשוב עליהן. זוהי מחלה במערכת העצבים המרכזית, במסגרתה חל ניוון אישי של תאי העצב המוחיים, עד למוות שלהם. תוך כדי התהליך המחלה, שתוקפת בעיקר קשישים, מביאה לירידה משמעותית ביכולות הקוגנטיביות.
הזיכרון נפגע תחילה, ולאחר מכן גם יכולת ההתמצאות, הסקת המסקנות והחשיבה. השלבים הבאים כוללים פגיעה מוטורית, הפיכת החולה לחסר ישע וסיבוכים המביאים לסכנת מוות מוחשית. אם זה לא מספיק, אלצהיימר מוגדר כמחלה כרונית שאי אפשר לרפא. אצל מי שחולה בא התהליך שתואר מעלה, כך עושה רושם, הוא בלתי נמנע.
האם בכל זאת יש סיבות לאופטימיות? אם תשאלו חוקרים שמצאו קשר בין טיפולי דיאליזה פריטוניאלית לבין טיפולי האלצהיימר, התשובה לכך היא חיובית בהחלט. במאמר הבא נציג בפניכם את ממצאי המחקר המדובר וגם נתייחס להשלכות שעשויות להיות לו בעתיד הנראה לעין.
דיאליזה פריטוניאלית, אלצהיימר ומה שביניהן
דיאליזה פריטוניאלית, או צפקית, היא שיטה נפוצה לטיפול במחלות כליות שונות. מטרת העל של השיטה היא לנקוז את הדם בגופו של המטופל. לצורך זה מחדירים לגוף צינור (דרך חלל הבטן) ובו תמיסה ייעודית, שמביאה לניקוי של הפסולת והנוזלים המיותרים לנוזל הדיאליזה, אותו מוציאים לאחר מכן מהגוף באמצעות הצינור. השיטה הזו יכולה לסייע בהרבה מאד מצבים של בעיות בכליות, אבל על פניו לא נראה שיש קשר הדוק בינה לבין מחלה של מערכת העצבים דוגמת אלצהיימר.
מחקר שנערך לאחרונה משנה את הנחת היסוד הזו. במסגרתו בחנו החוקרים 30 חולים שסבלו ממחלה סופנית של הכליות. החוקרים מדדו או רמות הבטא-עמיולואיד בפלזמה שלהם לפני הדיאליזה וגם אחריה. לצד זה העבירו עכברים דיאליזה פריטוניאלית אחת ליום לתקופה של חודש ימים החל מגיל חצי שנה או תשעה חודשים.
השאלה שנשאלה היא האם בכוחה של הדיאליזה הפריטוניאלית להביא להפחתת העומס המוחי של הבטא-עמילואיד, בהנחה שהפחתת העומס יכולה לשפר את הקושי הקוגנטיבי המאפיין את הסובלים מאלצהיימר.
הממצאים של החוקרים הם בעלי חשיבות שעשויה להיות מכרעת עבור אחוזים נכבדים באוכלוסייה. תוצאות המחקר הראו שאצל אנשים שעברו דיאליזה פריטוניאלית (חולי מחלת הכליות) ועכברים חלה הפחתה משמעותית של רמות הבטא-עמילואיד בעקבות הדיאליזה. יש לכך פן מניעתי אבל גם טיפולי כאחד. כך למשל ראו שהפחתת בטא-עמילואיד הביאה לכך שפתולוגיות אחרות המזוהות עם אלצהיימר הופחתו, לרבות דלקת ניורונלית, הקטנת כמות הנוירונים או בעיה בתפקיד הסינפטי.
אז מה צופן העתיד?
המחקר שתואר כאן הוא ראשוני ומוגבל באופן יחסי עקב המצב הספציפי שהוא בחן ואוכלוסיית המחקר קטנה. לכן ברור שאי אפשר עדיין לתקף אותו לכדי מסקנות מרחיקות לכת המצביעות על כך שסוף סוף נמצאה התרופה למחלת האלצהיימר.
יש בהמשך לכך צורך בהרבה מחקרי המשך שירחיבו את היריעה התיאורטית וגם יצביעו באופן מובהק יותר על הדרך בא ניתן ליישם את התוצאות מבחינה מעשית. גם אם התוצאות שהעלה המחקר בהחלט ראויות לציון, נשאלת השאלה האם הן לא ספציפיות מדי וכן האם לא נכנסו לתוך המשוואה כאן משתנים מתערבים המשנים את התוצאות שלה.
כך או כך אפשר לטעון שהמחקר הזה, כמו גם מחקרים ראשוניים אחרים בתחומים אחרים, מביאים לשביב של תקווה בעולם הרפואה כיום. ייתכן מאד שבעוד מספר שנים כבר תהיינה בשורות חיוביות הרבה יותר, כך שלאחת המחלות הקשות שיש – עבור האדם הסובל ממנה אבל גם הסביבה הקרובה שלו – יימצא פתרון שמפחית את רמת החומרה שלה. האופטימים יקוו להגדלת האפשרות להתמודד באופן ראוי עם האלצהיימר ולנצח אותו.