המודיאליזה הוא טיפול מציל חיים הניתן לחולי אי ספיקת כליות סופנית. הכליות בגוף המטופלים לא מצליחות לסנן את הדם כהלכה, ועל כן הם נאלצים לעבור סינון דם באופן מלאכותי על ידי דיאליזה.
קיימות מספר שיטות לביצוע דיאליזה, כאשר השיטה הנפוצה ביותר נקראת המודיאליזה. זו שיטה בה מנקים את הדם מהרעלים והמטבוליטים השונים על ידי סינונו דרך מכשיר, והחזרתו נקי אל זרם הדם.
באמצעות טיפול זה מתאפשרת שגרת חיים לא רעה לחולי אי ספיקת כליות סופנית, ומתאפשרות להם שנים טובות וארוכות עם איכות חיים טובה וללא מגבלות רבות.
למרות זאת, חולי אי ספיקת כליות סופנית המטופלים בהמודיאליזה סובלים גם מחסרונות שונים של הטיפול, וחשופים בעיקר לשכיחות מוגברת של מחלות כלי דם (התקפי לב, שבץ מוחי וכו').
מחקר חדש שבחן את הסיבות לתמותה הנגרמת במהלך טיפולי המודיאליזה ופורסם בכתב העת היוקרתי New England Journal of Medicine, ניסה לבחון ולהראות באופן מדוייק יותר עד כמה נמצאים חולים המטופלים בהמודיאליזה בסיכון למחלות לב, אלו גורמי מוות שכיחים אצל החולים, ואיך משפיע המרווח בין טיפולי הדיאליזה על סיכונים אלו.
אחת ההשערות של החוקרים שהתבררה כנכונה היתה שקיימת השפעה למרווח בין הטיפולים על הסיכון למוות או למחלות כלי דם.
הליך ההמודיאליזה
המודיאליזה מבוצעת על ידי מכשיר שנקרא "כליה מלאכותית", אשר מחובר אל הגוף ותפקידו לסנן את הדם. הדם מוזרם אל המכשיר דרך העורק ומוחזר נקי דרך הווריד, ולכן יש צורך בביצוע ניתוח מקדים הנקרא פיסטולה – חיבור בין כלי הדם ביד המאפשרים חיבור פשוט וקל לכליה המלאכותית. טיפול הדיאליזה מתבצע שלוש פעמים בשבוע, כאשר כל טיפול נמשך 5-6 שעות. טיפול זה חיוני לבריאות הגוף וללא דיאליזה יצטברו מטבוליטים ורעלים רבים בזרם הדם ובסופו של דבר ייגרמו למוות.
מרווח בין טיפולי הדיאליזה
כאמור, טיפולי הדיאליזה מתקיימים שלוש פעמים בשבוע, כלומר פעמיים במרווח של יום אחד ופעם אחת במרווח של שני ימים. במהלך המרווח הארוך יותר, מצטברים בגוף מטבוליטים ורעלים רבים יותר, ועל כך ביססו החוקרים את השערתם שקיים קשר בין המרווח בין הטיפולים למקרי מוות ואשפוזים.
השפעת המרווח בין טיפולי הדיאליזה
במחקר המדובר, בדקו החוקרים 32,065 מטופלים הסובלים מאי ספיקת כליות סופנית ומטופלים בדיאליזה שלוש פעמים בשבוע. במהלך המחקר, שנמשך שלוש שנים, השוו החוקרים בין מקרי מוות או אשפוז בשל מחלת כלי דם לפי המרווח בין טיפולי הדיאליזה, והתמקדו בהבדל בין היארעות מקרים כאלה לאחר מרווח של יומיים לעומת מרווח של יום אחד בלבד.
לפי תוצאות המחקר, הסיכון לפתח מחלת כלי דם לאחר דיאליזה גדל לאחר הטיפול שלאחר המרווח הארוך. כלומר, כאשר המתינו יומיים בין כל טיפול דיאליזה הסיכון להתפתחות מחלת כלי דם עלה באופן משמעותי.
מסקנת החוקרים אם כן הייתה שהמרווח הגדול בין הטיפולים הכולל יומיים מנוחה בין טיפולי הדיאליזה היה מסוכן יותר מבחינת סיכויי התמותה והסיכון לאשפוזים.
השפעת המחקר על עולם הרפואה
שכיחות מחלות כלי דם ומוות אצל חולי דיאליזה היא דבר ידוע לרופאים ולחולים, אך בזכות מחקר חשוב זה הצליחו החוקרים למקד את הסיכון למוות לתקופה שלאחר הדיאליזה במרווח של יומיים.
על כן, על הרופאים והחולים להיות עירניים במקרים אלו, לחשוד בהתפתחות מחלות כלי דם או מחלות אחרות ולטפל בהן בהתאם. בזכות תוצאות המחקר יהיה אפשר לטפל באופן מהיר יותר בחולי הדיאליזה ובכך לשפר את סיכויי הישרדותם.