לצד חולים שמחלימים מהמחלה באופן מלא, אצל חולים אחרים מחלת ברגר יכולה להתקדם לאורך שנים רבות, ואף להגיע לאי ספיקת כליות כרונית. לא קיים כיום טיפול שגורם להחלמה מלאה מהמחלה, אך ניתן לשלוט בה בעזרת מספר תרופות.
מהו IgA ואיך הוא גורם למחלה כלייתית?
מערכת החיסון מורכבת מאימונוגלובולינים שאחראים על הלחימה בפתוגנים המזיקים. האימונוגלובולין מסוג A, המוכר גם כ-IgA הוא סוג של נוגדן שנפוץ בעיקר בריריות, ומתבטא בסוגים רבים של זיהומים.
אצל חולים במחלת ברגר, ה-IgA שוקע בכלי הדם הקטנים של הכליה ובתיווך של תהליך דלקתי מוביל לגלומרולונפריטיס (דלקת של הכליה).
לא ידוע כיום מדוע ה-IgA שוקע בכליה ומהם הגורמים שתורמים לכך, אך קיימים מספר גורמים שמשפיעים על שקיעת ה-IgA המובילה להתפתחות מחלת ברגר:
- זיהום – זיהומים חיידקיים שונים וזיהומים ויראליי (כמו HIV) יכולים לגרום לעירור המערכת החיסונית ולשקיעת IgA בכליה. זהו הגורם העיקרי להתפתחות המחלה.
- מחלת צליאק ושחמת הכבד – 2 מחלות כרוניות שידועות בהגברת הסיכון להתפתחות מחלת ברגר.
- גנטיקה – קיימות משפחות בהן מחלת ברגר נפוצה מאוד, מה שמרמז על הימצאות גנים הקשורים להתפתחות המחלה.
הסימנים של מחלת ברגר
מחלת ברגר לא גורמת בדרך כלל לתלונות שונות או להופעת סימנים בשלבי המחלה הראשונים ואי לכך, המחלה יכולה להופיע ולעבור מבלי שהחולים ישימו לב לכך. במקרים שהמחלה מתקדמת, היא יכולה לגרום לסימנים הבאים:
- אפיזודות של שתן כהה – שתן בצבע קולה או תה, מבטא הימצאות של כדוריות דם אדומות, האופיינית לדלקת בכליה. פעמים רבות האפיזודות האלה יופיעו לאחר זיהום של דרכי הנשימה העליונות.
- כאב בכליה – כאב במותן, או בגב התחתון מתחת לקשת הצלעות הוא כאב האופייני לכליה, ויכול להופיע במחלת ברגר.
- בצקות – דלקות בכליה גורמות לבצקת ברגליים, הנגרמת לאור עודף הנוזלים בגוף הנובע מתפקודה הירוד של הכליה.
- יתר לחץ דם – ביטוי שכיח במחלות כליה דלקתיות, ויש לטפל בו על מנת להימנע מסיבוכים.
אבחנה של מחלת ברגר
מחלת ברגר גורמת לממצאים מעבדתיים המחשידים לפגיעה כלייתית – רמות קריאטינין ואוריאה גבוהות בבדיקת דם וחלבון בשתן. האבחנה הסופית של מחלת ברגר מתבצעת על ידי ביופסית כליה, המציגה ממצאים אופייניים למחלה הכוללים משקעים של IgA בגלומרולי, הטיפוסיים מאוד למחלה זו ומאפשרים את אבחנתה.
הטיפול במחלת ברגר
נכון להיום, אין עדיין טיפול מרפא למחלת ברגר, ובעוד אצל חלק מהחולים המחלה עוברת רמיסיה באופן ספונטני, אצל חלק אחר המחלה מתקדמת מאוד ותוך זמן קצר מובילה לאי ספיקת כליות. כשליש מהחולים במחלת ברגר, סובלים ממנה באופן כרוני אך ללא סימנים מיוחדים או ירידה בתפקודי הכליה. הטיפול במחלת ברגר חשוב על מנת למנוע את התדרדרות המצב, וכן על מנת לטפל בתופעות השונות להן גורמת המחלה.
- טיפול בסטרואידים ומדכאי חיסון – על מנת להתמודד עם הדלקת שפוגעת ברקמת הכליה, מטפלים בחולים במחלת ברגר עם סטרואידים ותרופות לדיכוי חיסוני (כמו ציקלופוספמיד). תרופות אלה עוצרות את התהליך הדלקתי ובכך מונעות את הרס הרקמה הכלייתית. עם זאת, לתרופות אלה תופעות לוואי רבות והן אינן מומלצות לאורך זמן.
- טיפול ביתר לחץ דם – שימוש בתרופות כמו ACE inhibitors (כמו רמיפריל או קפטופריל) עוזר להורדת לחץ הדם ושומר על הכליה.